לפעמים אדם כותב דבר, אשר הדמיון מבפנים לא מסוגל לשאת, זה כמו לכתוב על מיקי שעכשיו הוא לא בינינו. אבל כנראה שזאת עובדה שאיתה אי אפשר להתווכח. כשאתה מסתכל על משפחה כזאת מלמעלה, אתה אף פעם לא יכול להבין ולדעת, מה הם מרגישים באמת, או מה פשר ההתנהגות המוזרה הזאת פתאום, אבל כשאתה ניצמד בפנים, אתה מבין שאתה נכנס למערבולת שאף פעם לא תפסיק להסתובב. לומר את האמת, קשה, ואילו עוד יותר מזה קשה להסביר את ההרגשה הפנימית שהולכת איתך יום יום, שממנה בעצם אף פעם לא ניפרד.
מיקי! להגיד שאתה חסר לנו, זה אפילו לא פסיק מהמצב שעכשיו קיים, אבל במילים לא ניתן להגיד משהו אחר. להסתכל בחדר שלך, ובמקום עליך אנחנו צריכים להסתכל בתמונות, לשבת בשבת ואתה איננו, מביא הרגשה של סוף - בלי התחלה אחרת.
מיקי! להאמין שלא תהיה יותר, אי אפשר, אך המצב הקיים מחייב, להמשיך, ואפילו לחזק את כל הדברים, שהיית אתה רוצה שיתקיימו. תמיד ידענו שיום מושך אחריו עוד יום, ולכל יום יש את ההפתעות שלו, אך למען האמת, אף אדם בעולם, לא היה מעז להתכוון להפתעה שכזאת. אז כנראה שהוצרכת להיות שם למעלה וה"חיות" שלך שמה בטח מועילה הרבה יותר.
מאז שהיית קטן היית מחוץ לבית, מהישיבה התיכונית, לישיבת ההסדר. ומשם לצבא ואחר כך לקורס קצינים, את ה"חום" שלך, אף אחד לא זכה לקבל במלואו. כניראה שאת כל ההרבה שיש בתוכך היית חייב לחלק בין כולם. להשתייך אליך זה דבר שאי אשפר לתאר במילילם, וככל שאתה מרגיש יותר שייכות, החיסרון שלך הוא יותר גדול. כל צעד וצעד בחיים שלך, היה מחושב, כל צעד וצעד היה מביא אחריו אושר וגאווה שלא כל הורה זוכה לכזאת. ואולי באמת לאדם כמוך עולם הגשמיות לא משתייך כל כך.
מיקי! השארתה משפחה, שמעכשיו והלאה יותר לא תהיה מושלמת, אם מבפנים ואם מבחוץ, משפחה שעכשיו צריכה למצוא שביל שבו היא תוכל ללכת. מוזר, כל כך מוזר לחיות בלי אחד כמוך. ועם כל זאת, צריכים להכניס לראש שאם נתראה אז זה רק בתחיית המתים בע"ה. היינו אמורים להביא אותך, תחת חופה ולהשיא אותך להודיה, שאותה אהבת, אך לרוע המזל הכל נלקח! נילקח בלי אפשרות אפילו להיפרד.
אך מעכשיו מיקי!
מה שהשארת לנו זה רק להתפלל לבקש ולהתחנן לפני הקב"ה שישמע לקול הבכי ולקול התפילות של כל ההורים מחוסרי הכל. ושבע"ה תבוא הגאולה השלמה ואיתה תחיית המתים במהרה בימינו אמן.