כל אדם הכיר את מיקי, מזווית אחרת, כתלמיד, חייל, מפקד, חבר רחוק, קרוב, חבר משפחה, אח. והקשר הכי חזק כבן. ויש אותי. - אני, זכיתי להכיר את מיקי, במשך שנתיים כחבר, וכמעט כבעל. קשר שכל כך קרוב, בין איש לאשה, שעכשיו כל כך רחוק. מבחינה רשמית, איננו נשואים, אך מבחינה רגשית, כבר הרגשנו כך, הוא היה קורא לי לפעמים: "אישתי", והיה מחייך חיוך יפה, מלא רוק ואהבה, זה היה "כיף", לשמוע אותו אומר לי את זה.
החיים שלנו, היו משותפים מבחינה רגשית. נכון, לא היינו ביחד כל כך הרבה, בגלל הצבא, אבל תמיד דיברנו על כל דבר, תמיד דיברנו על הכל, אהבתי להתייעץ איתו, הוא היה נותן לי צדדים וגישות שונות - לחשוב על דברים. הוא תמיד חשב על הכל, הוא ידע להגיד לי את הדבר הנכון, בזמן הנכון! ידעתי, שתמיד יהיה מי שיעודד אותי, בזמנים קשים ויהיה מי שיפרגן ובפני מי להתגאות על הישגים. כשאמרתי ש"יותר מידי טוב לי", הוא היה אומר, שאין דבר כזה: "יותר מדי טוב" כי אם זה טוב, זה אף פעם לא יותר מידי, ותמיד יכול להיות יותר. הוא היה החבר הכי טוב שלי, תמיד אמר לי את האמת. גם את מה שלא אהבתי לשמוע - דברים שאף אחד אחר, לא יגיד מחשש לפגוע, כשזה בא ממנו, זה היה נשמע שונה. כי ידעתי, שזה בא באמת מדאגה ואהבה, הוא אהב שלמות, לא עצלנות - "ראש קטן", חוסר יחס לדברים.
הוא אהב אחריות ומקסימום עשיה, הוא לא רצה להוציא "גימלים". כחייל הוא לא הסכים שמישהו אחר יצטרך להישאר במקומו, וכמפקד הוא אמר: שיש לו אחריות והוא לא יכול לעזוב את המחלקה סתם ככה. הוא מאוד הקפיד שתהיה כשרות במקום בוא הוא נמצא, ואם היה צורך אז זה כלל להכשיר גם את המטבח.
אני רציתי שהוא יהיה אבא לילדים שלי, והוא היה יכול להיות אבא נהדר. משפחה אצלו, היתה במקום הראשון, הוא אמר שגם אם הוא היה מליונר הכי גדול, הוא ירצה שהילדים שלו יעבדו בשביל הדברים שהם רוצים, כדי שידעו להעריך את מה שיש להם - שילמדו להעריך את הטוב. הוא רצה לגור בישוב קטן בצפון, ולא בגלל השלווה והשקט והאויר, אלא כדי שהילדים יגדלו בחברה טוב. הוא פחד מזה שהוא יתחתן מוקדם, כי הוא פחד שהוא לא יוכל לדאוג ולתת למשפחה את כל מה שהוא היה רוצה. הוא הצטער, על מה שהוא לא היה יכול לתת לי, אבל אף פעם לא רציתי יותר מידי, רק רציתי אותו לידי.
ועכשיו, החוסר, הריקנות, המחשבות האישיות. הידידות והאהבה שהוא העניק לי, אינם. יש רק זכרונות - מילים. דברים דוממים, מעכשיו לאהוב את מיקי, זה אומר לשלם בכאב.
הכדור שנכנס לליבו של מיקי חדר גם אלי
הכאב תמיד נשאר, אני יודעת, שמנסים להרגיע אותי, אבל אני לא רוצה שירגיעו אותי, אני רוצה את ה"אמת" את ה"מציאות", - היא לא קלה. ולא קל לשמוע את זה, וגם לא להגיד.
הכדור שנכנס בליבו של מיקי, חדר גם אלי וניפץ את ליבי לאלפי רסיסים. ואז, בא כוח הרצון, וניסה לאסוף את השברים. הוא לא הצליח למצוא את כולם ואלה שהוא מצא - לא הסכימו להתחבר, כי איך אפשר להתחבר כאשר החלקים התומכים - עמודי התווך - אינם. ואז, באה האמונה ועזרה לכוח הרצון, לשכנע אותם להתחבר. וביחד, האמונה וכוח הרצון מחברים את החלקים. כאשר כוח הרצון נחלש, החלקים מתחילים להתפזר, ושוב האמונה באה ומרימה את כוח הרצון והם מתחברים שוב ושוב. ולאחר הרבה זמן של נפילות והתחברות, הולכים ונשנים החלקים והופכים לגוש אחד שלם, אך לא מושלם, כי הוא לב שבור.
מיקי נמצא מתחת לכסא הכבוד
כששאלו אותי אם נחלשתי או התחזקתי באמונה, עקב אסון זה?! לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה לענות. כי בעצם הרגשתי שהאמונה היא זו שחיזקה אותי לדעת, שמיקי לא נעלם, אלא עבר לעולם הבא. ולפי דברי כל הרבנים, הוא נמצא במקום הכי טוב, מתחת לכסא הכבוד, בזכות הצלת נפשות מישראל וקידוש השם.
ברגע מסוים שאלתי את עצמי, אם כל כך טוב לו, למה שיהיה לי רע? התשובה היא - הגעגועים. זה דבר שממוטט לפעמים, כי זה לא געגועים למשהו שעשיתי בעבר, למישהו שהכרתי בעבר ואולי אוכל לראות שוב. אלו געגועים למה שלא הספקתי לעשות בעתיד. והבעיה, שיכולתי לעשות אותם, אך דחיתי, כמו חתונה וילדים, זוהי תחושה של החמצה, כי אין אפשרות לתקן את זה. אין למיקי צאצא, מישהו שימשיך אותו בעולם הזה, ואני יכולתי לתת לו את זה, אבל דחיתי וזו נהיתה דחיה לתמיד.
אני מנסה ומשתדלת להמשיך את כל מה שעשיתי קודם, ללמוד, לעשות, להיפגש עם חברות וכו'... אני מנסה להיות "רגילה" ליד אנשים שמסביבי, כי אני יודעת שהאדם הוא מראה ואם הוא עצוב זה מעציב את כולם, המשפחה בבית, מסביב, החברים. אני לא יכולה לעשות להם את זה. אנשים שכל כך דואגים לי ורוצים בשלומי אני יחזיר להם עצב?
יחד עם זה, ניסיתי להחזיר את השמחה לתוכי. כי השמחה מרימה את האדם למעלה, והעצב למטה. כמו האימרה של הרב דסלר: "אדם דומה לציפור, בכוחה של ציפור לעלות מעלה מעלה, בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף, אם תפסיק לרגע ממעופה הרי היא צונחת ונופלת". זה לא קל, יש הרבה עליות וירידות. אך צריך לעשות את זה, אני מנסה לתאר לעצמי לפעמים: איך מיקי היה רוצה לראות אותי עכשיו? וזה עוזר... כי מיקי אהב אנשים שמחים, הוא אהב לראות אותי עם חיוך. הוא היה אומר: "את לא יודעת כמה זה עושה לי טוב שאת מחייכת". מיקי אמר לי פעם משפט שאפשר ללמוד ממנו הרבה: "מי שמפחד מהלא! אף פעם לא ישמע את הכן!" מי שמפחד להתמודד, מפחד ליפול, ואז אף פעם לא יוכל להרים את עצמו ולעשות. זה נראה יפה על הניר, אבל זוהי עבודה קשה, עם המון מאמץ וכמו שאמרת, מיקי: "זה מה יש ועם זה ננצח". בעז"ה נקום ונתחזק! והגאולה תבוא במהרה בימינו אמן!