"לפני שמונה חודשים עמדת על פתחה של יחידה לוחמת וביקשת להתנדב לשרת בה. ידעת את מגבלותיך הגופניות ובכל זאת בקשת להיאבק. ברגע שחשפת את גופך לפני הרופא, כדי שיתן לך אישור להצטרף לצנחנים, ידעת שהתחיל המאבק, מאבק מייגע ללא פשרות וללא רתיעה, להגשים את משאת הנפש. סייעתי בידך במאבק זה כי חשתי ממבט ראשון שקורצת מחומר שמוקש אחד לא יוכל לו. חשתי, שאתה מדור שאינו משלים, הנופל וקם, המתגבר על כל קושי, על כל מגבלה, דור שאינו מודבר בקלות. לבסוף ניצחת - לפני שלושה חודשים ירדנו לבקעה, לשבת בה ולהגן עליה. זו, בקעת הירדן, ארץ המרדפים והשכול, השממה הלוהטת - ארץ בה כל שיח ירוק יורק אש וכל נקיק סלע נותן מסתור ומחסה - בקעת הירדן הביאה אותך לידי לחימה יום יום. השתתפת במרדפים, במארבים ובסריקות לילה. לכל אשר נקראת הלכת בראש מורם, תמיד מוכן, תמיד דרוך, בשקט, ללא דיבורים, ללא תאוריות - אבל תמיד נאמן, נוטל על עצמך משימות אחראיות, מחזיק בכלי הנשק האחראי ביותר - ואתמול תמה דרכך בשטח סבוך ומסולע, בין עצי זית וחרוב - מצאתי אותך צמוד אל הסלע כשהאצבע על ההדק ולידך מוטלים שלושה מחבלים - אתה, שנולדת בגליל הזה, לחרוש ולקצור, לבנות בית באוירת הכפר הרוגע, נקראת לשלם מס-דמים, דמי בני הנעורים - הנקטלים בשדות האש והעשן. בלבנו השאלה הצורבת: מתי יתמו ימי הזדון וההרג? מתי נוכל לשוב לבתינו ולגדל פרחים? אבל עד אשר יגיעו ימים אלה - על קברך, ירון, אנו שנשבעים להמשיך. איך נוכל לנחם ולהתנחם? במה נוכל להסביר מעשיך. אולי בהרגשת הביטחון,שבזכות בחורים כמוך מובטח לעם ישראל לשבת בארצו לעולמים. על אף העצב והתוגה שירדו על בתינו ימשיכו מחר בבוקר לעבוד וליצור, לחרוש ולקצור, לבנות בתים ולגדל ילדים, בגליל ובעמק ובכל פינה בארץ- והכל בזכותך. זוהי אולי הנחמה היחידה שנותרה לנו בלכתך"