געגועים לאחינו רמו
רמו, אחי, באתי לדבר כי בסופו של דבר לא הספקנו הרבה!
היית צעיר - ממש ילד, סיימת ללמוד, התגייסת לצבא, מיד מלחמת יום כיפור, חזרת מאופק ושקט מהטראומה!
לא יצא לנו לדבר הרבה.
44 שנים חלפו מאז נקטפת באותו יום בחולות סיני. בתהום העמוקה אליה נפלת ושם זעקת: אמא, אמא! אבל אמא לא שמעה אותך, גם לא אלוהים! רק האדמה בלעה את קולך ואין מושיע! מאז, ימים של בכי וכאב, ימים של צביטות בלב על מה שהיה ואיננו, על כך שאינך כבר בינינו. זיכרונות עולים ויורדים, תוגה וצער שאינם מרפים.
נותר רק געגוע עמוק ואינסופי.
געגוע לראות אותך שוב, להריח את ריח הגוף, להביט בעיניים הנוצצות, ללטף את הראש, לחבק, לנשק, לגעת!
לתת לך לשים את הראש על הכתף אחרי יום אימונים מפרך ואז להירגע. אפילו לדקות ספורות, אפילו לרגע!
הזמן אינו מרפא את הכאב, רק מחדד את האמת ומטיח אותה בפנים!
הזמן כבר לא נותן ללב להתנחם בתעתועי הדמיון, שאולי הוא תכף ישוב, אולי הוא פתאום ידפוק בדלת ויתיישב אל השולחן, עייף רעב וצמא.
אבל הראש מבין את מה שהלב מסרב לקבל. הגעגוע הזה כבר לא יסופק לעולם!
ולנו נותרה רק תמונתך, עם החיוך הביישני והילדותי הניבטת אלינו יום יום!
אסיים כמו מילות השיר: לנצח אחי, נזכור אותך תמיד למול אורך המשגע, אני עומד לבכות לך אחי, תהיה חזק שם למעלה. מתוק שלי הלב שלי החסיר פעימה בגללך.
היה שלום אחי.
דוד אלמוג
אח של רמו אזולאי ז"ל