סגן חנן גולדצויג ז"ל

ואם לא אשוב...

סגן חנן גולדצווייג בא לחופשה ליום השבת. הוא הגיע לבית הוריו שבשכונת קטמון שבירושלים ביום הששי בין-הערביים. עייף היה. בכל-זאת רחץ, נח מעט, וצעד אל עבר בית-הכנסת הסמוך, בבנין "בית יעקב" שבקטמון. בשובו כבר נחה שבת-מלכתא בבית משפחת גולדצווייג וחנן נכנס לבית הוריו כשברכת "שבת שלום" בפיו. פני החולין שלו פינו מקומם לפנים של שבת. הוא גם הביא עמו בבואו גאות-הורים: במדיו, בנעלי-הצנחנים האדומות, באותות דרגתו. כך עברה השבת - כשהכל מאזינים לדברי חנן על האימונים ועל המירדפים ועל הפעולות.
ביום הראשון עם שחר השכים קום כדי לשוב ליחידתו. אבא ואמא ידעו כי חנן, בנם בכורם חייל קרבי הוא, מן הצנחנים, ויותר מזה: איש הסיירת בצנחנים. אותה שבת האזינה האם היטב לשיחות בנה, ידעה כי הסכנה חמורה, אורבת לבנה-בכורה, והשטן מקטרג בשעת הסכנה. כאשר נשקה לו האם אותו בוקר של יום ראשון, והרעיפה על בנה ברכות שלום, הוסיפה ושאלה:
- מתי תשוב, חנן?
חנן שתקן היה מטבעו. הוא שמע את שאלת האם. הביט בעיני האב ובעיני האם וחטף מבט אל מיטותיהם של שני אחיו הקטנים, שעוד נמו שנתם, והשיב:
- אינני יודע מתי אחזור. אנו עוסקים בסיורים. במקומות שונים לאורך הגבולות, ובפרט לאורך הירדן. אבא ואמא - אל תדאגו לי, אינני יודע מתי אשוב - אינני יודע אם בכלל אשוב... אל תדאגו... אמא, הרי יש לך עוד שני ילדים, שני אחי - רון ואלדד...
האב נדהם מדברי בנו, האם החלה רועדת לשמע הדברים. והבן החייל, חנן, הסגן מסיירת הצנחנים - אץ אל עבר מיטותיהם של שני אחיו הקטנים, הרבה להם נשיקות - ומיהר לדרכו.
ימים עברו, שבועות חלפו. ההורים ניסו לשכוח את השיחה המזעזעת שבינם לבין בנם אותו יום ראשון בשבת. חנן ביקר בבית, הוריו הוסיפו לחבבו, ולהאזין לדבריו המועטים והצנועים על פעולותיו ועל פעולות חבריו בסיירת הצנחנים. מול עיניהם עמד חנן הילד, חנן הנער, חנן החייל. הם גם זכרו את הטכסים בהם השתתפו וראו את חנן בנם בסיימו קורסים שונים. קורס מ"כים. הענקת הדרגה של סגן-משנה. הענקת דרגת סגן. גם ידעו על הצטרפותו לסיירת הצנחנים, על עברו קורס קומנדו. ובכל-זאת - סגן חנן גולדצווייג נשאר לאבא ולאמא בעיקר כבן היקיר, הבכור; ותמיד היה שמו: חנני, חנני.
חנני שוב לא יבוא לבית אבא-אמא. מאז אותו יום, כאשר בישרום בשורת-איוב ש"סגן גולדצווייג חנן - נפל" - שוב אין השמחה שרויה בבית משפחת גולדצווייג. החיים סובבים אך סביב זכרונות אודות הבן הבכור: חנני, חנני.

ג אוה וחרדה

חנן גולדצווייג היה בנם בכורם של דוד וטובה גולדצווייג. הוא נולד ב-23 בנובמבר 1947 - הבן האחרון שנולד בבית החולים "הדסה" שעל הר-הצופים. כאשר נתאספו קרובי המשפחה להכניסו בבריתו של אברהם-אבינו ע"ה, היו הכל מלאים שמחה: זה עתה החליטו נציגי האומות על הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל. מאידך - אותו יום החלו ימי המצוקה והמאבק, מאבק הדמים להקמת המדינה.
אביו של חנן, דוד גולדצווייג, יליד טבריה הוא, דור שלישי בארץ, שהוריו נולדו בצפת. לאחר שנים נתיישבה המשפחה בירושלים. גלגולים רבים נתגלגל דוד גולדצווייג עד אשר בא אל המנוחה ואל הנחלה. בימי מלחמת-העמים שירת בצבא הבריטי, בתפקיד מענין של תורגמן. הוא מיטיב לדבר אנגלית ומיטיב לדבר ערבית ולדעת אורחם ורבעם של ערביי הארץ. הוא שימש מליץ בין ראשי הצבא הסקוטי, שחנה אז ב"פלשתינא" לבין ראשי הכפרים הערביים. שהה בעזה ובחברון, בפלוג'ה ובחן-יונס, ובכל הכפרים והעיירות שבין מרכז ארץ-ישראל למצרים. בימי פרסום הספר-הלבן של 1939 - סייר עם הקצינים האנגלים בינות ראשי הערבים, ביניהם עראף אל-עראף הנודע מבאר-שבע, - וכל שליקט וידע מסר לראשי היישוב היהודי בארץ. בתום המלחמה, החל דוד גולדצווייג עובד במשרד החקלאות המנדטורי, וכמובן המשיך במשרד זה בקום המדינה. אלא שאז הוקמו המשרדים בתל-אביב, ודוד גולדצווייג ישב כל ששת ימי המעשה בשפלה, ולימי השבתות היה שב ועולה אל בני משפחתו שבירושלים. רק לאחרונה עבר לעבוד בלשכת הבריאות שבירושלים. לעומת האב יליד הארץ זה דורות - עלתה האם טובה מביאליסטוק שבמזרח פולין. אמו של חנן אף היא ממשפחה נודעת, משפחת מרחביה; אביה, ר' ירוחם-פישל מרחביה, היה מצירי הקונגרס הציוני הרביעי.
והמשפחה ישבה בירושלים. כאן נולד חנן הבכור, ואחריו שני אחיו - רון, ש'הוא כיום כבן ארבע-עשרה, ואחיו הצעיר אלדד.
חנן קנה תורה בבית-הספר "דרום" (כיום ע"ש סאלד), הוא המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון "רחביה", וציוניו בתעודת-הבגרות היו מן הטובים בכתתו.
בפינה שקטה בירושלים ישבנו זה מול זה - לשיחה עם מר דוד גולדצווייג. מספר הוא לנו אודות בנו-בכורו, חנן:
הגיע מועדו של חנן להתגייס לצה"ל. לנו, הוריו, לא סיפר לאיזה חייל חושב הוא להתגייס; אך משיחות שקלטנו בינו לבין חבריו, הבינונו שחנן מתכוון להתנדב ל"משמר-הגבול". יום אחד קלטנו שיחה בינו לבין חבר, בה אמר חברו של חנן: "למה לך חיל-הספר, למה לך משמר-הגבול? הללו רק נודדים ואינם עושים דבר... מוטב שתצטרף לצנחנים. זה בשביל גבר כמוך". לא אני ולא אמו - לא אמרנו לו מאומה. יום אחד הופיע הביתה - והוא חבוש כומתה אדומה ונעול נעליים אדומות. הבנו כי הוא צנחן - ולבנו סף גאוה וסף חרדה. החלו האמונים, הקורסים. ימים ושבועות לא בא חנן הביתה. גם שבתות שהה בבסיסו, באמונים ובתורנויות. היה אף מעשה, כשהגיע מועד חופשתו - והוא שמע שאחד מחבריו, שמרותק היה למחנה, צריך היה באורח-דחוף להגיע לבית-הוריו. חנן נשאר במחנה ביום השבת, ואיפשר לחברו לבוא לבית-הוריו. ושוב קורסים, וסיירת, וקומנדו. וחנן כבר סגן-משנה, וכבר הגיע לדרגת סגן.
מר גולדצווייג כבן ששים. רזה ומרכיב משקפי-קרן. קולו רועד בעת דברו. הנה חזר הוא לימי נעוריו של חנן בכורו:
כל אותן שנים היה חנן נאמן לאמונתו. שומר מסורת - ובכל פעם כששב הביתה לשבת של מנוחה, היה מקדים והולך לתפילה בבית-הכנסת שבסמוך לנו. לתפילה בציבור הורגל מאז היותו בר-מצוה, כשלמד מפי הרב שרייבר והודרך בידי ר' יחזקאל נוסבוים. מאז, בכל פעם כשבא לבית-הכנסת - נצטרף לשיעור בגמרא, ובצעירותו גם הלך פעמים הרבה להקשיב לשיעור בגמרא שנערך ב"היכל שלמה". אגיד לך את האמת: גם כשאני, אביו, התעצלתי בתפילה-בצבור - היה הוא מאיץ בי, והולך ומתפלל.
האב השכול פורש לפנינו תמונות מתקופות שונות בחיי בנו-בכורו. הנה בעת היותו טלא, הנה בהיותו ילד, הנה הנער - והנהו קצין הסיירת בין הצנחנים: הסגן חנן גולדצווייג.

שירות בסיירת הצנחנים

הסיירת של הצנחנים - היא העיניים של הכוח. נחשונים המוליכים את אגרוף-הברזל של כח-הצנחנים. כענן יומם, כעמוד-האש לילה. בגדודו היה הסגן חנן גולדצווייג מפקד הסיירת.
בששת ימי מלחמת יוני פעל חנן עם חבריו בסביבות לטרון ורמאללה, עד לשערי ירושלים. ימים רבים לא ידעו אז שלומו. עד שיום אחד (צלצל הטלפון בבית משפחת גולדצווייג - היה זה חנן, שהיה עם יחידתו במנוחה בבניני-האומה בירושלים. מספר לנו האב השכול:
שמחנו שבננו עבר את המלחמה בשלום. בימים שלאחר המלחמה היה בסיס יחידתו בצפון ירושלים. הוא היה בא הביתה לעתים מזומנות, בעיקר לשבתות. אך לא מנוחה היתה לו, לחנני. אותו יום של פעולת צה"ל בכראמה, היה יום חרדה לנו. ימים מספר לאחר הפעולה, בא חנני הביתה, סיפר כי היה בין החוצים את הירדן והפועלים בכראמה. לאחר מכן - פעולה בבקעת בית-שאן, לאחר-מכן הפעולה נגד כנופיות אל-פתח בדרום ים-המלח, חנני השתתף בכל הפעולות הנועזות. לרוב הפעולות - התנדב בהתלהבותו וברצונו העז. ואנחנו, הוריו, ידענו כי הולך הוא לכל פעולה. ידענו - וחרדנו לשלומו. במשך שבועות מספר, שקדמו ליום העצמאות, מרותק היה למחנהו. לעתים רחוקות ראינוהו. בפעם האחרונה ראיתיו בסוף ימי חג הפסח, כאשר הגיע הביתה לחופשה של יום אחד.
הקשבנו לדבריו של מר גולדצווייג. הוא הפסיק את המשפט באמצע, ואזנינו כרויות לשמוע המשך הדברים. אך הדברים נחנקו בגרונו של האב השכול. הוא הגיע לפרשה האחרונה בחיי בנו-בכורו. לאחר רגעי שתיקה - התעודד האב, המשיך במלים מקוטעות:
כבר עברו כשבועיים מאז ראינו את חנני. אני השתדלתי להתגבר על ימי הפרידה, אך אשתי, אמו של חנני, לא מצאה מנוח. היא לחצה עלי כי אסע לבקרו במחנהו. נסעתי, הגעתי לשער המחנה, ושאלתי לבני, השיבו לי כי הוא נמצא בבקעת ים-המלח, לא הרחק מיריחו. לשאלתי אימתי ישוב, אימתי יקבל חופשה, השיבו לי: הוא יקבל חופשה ביום רביעי הבא, ערב יום העצמאות. שבתי הביתה, אך תשובתי לא סיפקה את אשתי, אמרה: עליך לעשות הכל כדי לראותו, גם לנסוע לים-המלח. סיכמנו בינינו כי ביום הראשון בשבוע א' דראש-חודש אייר, אסע לסביבות ים-המלח, בשעות שלאחר-הצהרים. אותו יום ראשון חזרתי מעבודתי הביתה בשעה מוקדמת. בפתח הבית - פגשני האסון, פגשוני מבשרי האסון.
כאן פורש לפנינו האב את פרשת הפעולה בה נהרג בנו-בכורו. היה זה באותו יום ראשון בבוקר, אדר"ח אייר, חנן היה בתפקיד מפקד חוליה של סיירת. הם עלו על עקבות ששה-עשר חבלנים, שחצו את הירדן מערבה, בסביבות יריחו. היו עמו חמישה חיילים, כשהבחין בחבלנים הזעיק תגבורת, ולאחר רגעים מספר הגיע הליקופטר ובו קצינים ונשק. חנן התקדם לעבר חוליית החבלנים, מהלך כשני קילומטרים. פילג אנשיו לשנים, כדי להתקיף את חבלנים משני כיוונים. אך בו ברגע הותקפו חנן וחבריו על-ידי קבוצת חבלנים שארבה להם. הראשון נפל אברהם טיקטינסקי, שני נפגע סרן שלמה רבינר, והשלישי נפל סגן חנן גולדצווייג. צרור כדורים - וחנני נפל.
מספר האב:
הגעתי עד לפתח ביתנו, ברחוב יהושע בן-גמלא. ראיתי והנה אנשים מוכרים וגם זרים מתקבצים בפתח הבית. קרבתי ושמעתי זעקות, בכיות. הכרתי את קולה של אשתי. בני, שאך לפני חודשים מספר הגיע למצוות, יצא אז למרפסת הבית, ראני וקרא: "אבא, אבא, בוא מהר..." אצתי הביתה. הרהורי הראשונים אז אמרו לי שכנראה נפגע חנני, כנראה נפצע. בביתי מצאתי שני חיילים צעירים - הם עמדו המומים אל מול אשתי ושני ילדי הצעירים. המומים - ובוכים עמם. ואשתי זועקת: חנני... חנני... חנני... הייתי המום כולי. זעקתי אל עבר החיילים הצעירים: מה? חנני נפצע? אחד החיילים הניד בראשו אות שלילה ואז הבנתי. חנני נפל -
מר דוד גולדצווייג לא סיים דבריו. הם נשארו קטועים. הוא עדיין המום, צנוף בהרגשת השכול, ועיניו תוהות בעולם: חנני, חנני, חנני.