רס"ר ראובן קליין ז"ל

קורות חיים

ראובן קליין, בן מאיר ז"ל ושרה, נולד בכ"א תשרי תש"ט 24.10.1948, ברמת-גן ונפטר בי"א ניסן תשמ"ז- 10.4.1987 בבאר-שבע. אחרי פטירתו נותרו להוריו אחיו יוסף ואחותו חנה. ראובן נולד ברמת-גן, חודשים אחדים לאחר עליית הוריו ארצה. תחילה גרה המשפחה ברעננה ובשנת 1951 עברה למושב השיתופי תקומה, שבנגב המערבי. המשפחה גידלה פירות וגידולים חקלאיים אחרים, בעיקר ירקות. עד גיל 10 למד ראובן בבית הספר של קיבוץ סעד הסמוך. יחד עם אחיו הוא סייע להוריו בעבודות המשק: עיבוד האדמה, איסוף הגידולים, חליבה והעברת תנובת החלב למחלבה של המושב.

ראובן היה בן 11 כשעברה המשפחה מהמושב לבאר-שבע ואת לימודיו הוא המשיך בבית הספר "צאלים". ראובן היה אהוד על חבריו, שתמיד הקיפו אותו. אהב מאוד לשחק כדורסל, לשיר, לרקוד ולצפות בסרטי מערבונים. אחרי סיום לימודיו בבית הספר היסודי העדיף ראובן לסייע להוריו בפרנסה ועבד, תוך כדי לימודי חשמלאות בניין. כך עד גיוסו לצה"ל בחודש פברואר 1967. לקראת גיוסו ביקש ראובן מהוריו לחתום על הסכמתם, כדי שיוכל להתנדב לשירות בצנחנים. ההורים סירבו לחתום, אך ראובן היה נחוש בדעתו. הוא זייף את חתימת ההורים והתנדב לגדוד 890 של הצנחנים. אחרי הטירונות, קורס הצניחה ואימוני הפלוגה, המשיך לקורס מפקדי כיתות. במלחמת ששת-הימים נלחם ראובן, עם חבריו לגדוד, ברצועת עזה והשתתף בכיבוש העיר עזה.

אחרי מלחמת ששת-הימים שובץ ראובן לתגבר את לוחמי סיירת חרוב, בה עשה את שירות החובה כמפקד כיתה וכסמל מחלקה. מפקדיו שכנעו אותו לחתום קבע והוא מונה לרס"פ בסיירת, שבינתיים הפכה לגדוד הסיור של פיקוד המרכז - "חרוב". ראובן אהב מאד את היחידה ואת כל כולו השקיע בפעילותה. היה נערץ ואהוב מאד על ידי חבריו ליחידה ומפקדיו.

ראובן הכיר את מוניק, התאהב ולא רצה לחכות שתתבגר. ביום 10.2.1971 הוא נשא את מוניק לאישה, כשהייתה בת 16 וחצי. כל היחידה השתתפה בשמחת החתונה, שהייתה נפלאה. תחילה גר הזוג הצעיר בירושלים, אך עקב העדרויותיו הממושכות מהבית, הוא ביקש לעבור ליחידה אחרת. בקשתו נענתה בחיוב והוא הוצב לשרת כרס"פ בבית הספר לקצינים- בה"ד 1. גם שם הוא השקיע את נשמתו ואת מרצו וזכה להערכה רבה ממפקדיו ומחבריו. אלה סיפרו, שראובן התהלך בבסיס כמו שריף במערב הפרוע. יחד עם זה, תמיד היה מוכן לסייע, להשליט סדר ולרדוף צדק. עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, שובצו החי"רניקים של בה"ד 1 בסיירת שקד, שנשלחה לקרב על החווה הסינית. בקרב נהרגו, לצערנו, רבים מאד מהלוחמים שלנו.

באותם ימים חיכה ראובן לדבר החשוב ביותר שהיה אז בעיניו, הולדת בנו בכורו. דורון נולד ביום 4.11.73 ואת שמחתו של ראובן לכך, לא ניתן לתאר במילים. הוא דאג שדבר לא יחסר בבית. למרות מעמסת השירות הצבאי, השתדל תמיד להתעורר בלילות ולטפל בבנו הבכור. מעולם לא התחמק מהטיפול בדורון ואף פעם לא אמר: אני עייף, או צריך לקום מוקדם. בישל דייסות, רחץ את דורון והתגלה כמומחה לטיפול בילדים. היה אב למופת. אחר כך נולדה לנו קרן, ביום 20.8.76, הילדה שראובן ציפה כל-כך ללידתה. תמיד רצה: אישה, בן ובת והצליח להגשים חלום זה. תמיד אמר לאישתו מוניק: "כל מה שאני מבקש, אני נענה. את רואה? החיים יפים- קיבלתי במתנה את משפחתי היקרה". גם בקרן טיפל ראובן במרץ, אך הפעם כבר כבעל נסיון. בקיצור, אבא מאושר. נהנה תמיד להסתכל בילדים: בלונדיניים, עם עיניים כחולות- "בונבונים", כמו שתמיד חלם. אהב לפנק את המשפחה ואני זוכרת את כינויי החיבה כלפי: "כן ממי, כן קוקי" וזה היה צליל נהדר.

עם פירוק סיירת שקד הוצב ראובן באגף המבצעים של מפקדת פיקוד העורף של פיקוד הדרום. באותו זמן, במהלך בדיקות שגרתיות בבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע, אובחנה אצלו מחלת הסרטן מסוג לאוקומיה לימפטית. הדבר זיעזע את כל בני המשפחה. משנת 1987 החל ראובן לקבל טיפולים כימותרפיים ואיתם החל הסבל. ראובן ביקש לקבל קל"ב (שירות קרוב לבית) ומונה לקצין שלישות של יחידת מילואים של הג"א בבאר-שבע. חרף מחלתו הקשה, סייע מאד לחיילי המילואים והיה נערץ על חייליו ובמיוחד על עוזרו במילואים- סילבן שלום, חבר כנסת כיום. בשלב מאוחר יותר מונה ראובן לעוזר קצין העיר באר-שבע. באחד הימים נקרא למפקדו, שהודיע לו כי עקב מחלתו וגם בגלל קיצוצים בתקציב צה"ל, הומלץ לשחרר את ראובן מהשירות.

ראובן הבין, לא התנגד להמלצת השחרור ויצא לחיים האזרחיים. חרף מחלתו, החל לעבוד כעצמאי ותמיד אמר לאישתו, כשחיוך על פניו: "אנצח את המחלה. אני לא מסוגל לוותר על משפחתי. אחיה ואנצח". מעולם לא שמענו מפיו אמירות של- קשה לי או אני עייף. האמין תמיד, שבכוח הרצון הוא יכול לגבור על כל דבר. תמיד אמר: "בחיים, ניתן לפתור הכל. אל תדאגו. מחר יש יום חדש והכל יהיה בסדר". הוא נטע תקווה זו בכל אחד, עד שאכן כולם האמינו, שדבר לא יקרה לראובן.

אני פחדתי תמיד ואמרתי לו: "ראובן, אני חוששת שיקרה לך משהו". הוא נהג לאחוז בידי ולומר: "אישתי היקרה, לא בקלות אתן לחיי ללכת ממני. האמיני לי מוניק, אני מרגיש טוב ואהיה לצידך עוד הרבה הרבה שנים".

אכן ראובן "משך" את מחלתו 11 שנים, בלי מילה על כאב. כך היה גם ביום הנורא. נכנס לחדר, קרא עיתון ועוד בבוקר ערך קניות וביקש שאכין את המאכלים האהובים עליו ואת עוגת הגבינה. מי חשב שזה כבר הסוף. באותו יום שישי, נכנס בשקט לחדר השינה, קרא עיתון וקרא לעברי: "מוניק, בואי רגע". נכנסתי ועיני חשכו. ורק ראש בצווארו התפוצץ. זו הייתה תוצאה של ההקרנות הרבות שעבר. ראובן קרא לעברי: "מוניק, תחזיקי ותלחצי חזק. אל תעזבי את הדימום". כך היה עד שהגענו לחדר מיון. ראובן המשיך למלמל: "אל תעזבי. תלחצי. יהיה בסדר. יום חדש מחר והכל יהיה בסדר". אבל ראובן לא ראה את יום המחרת.

יהי זכרו ברוך.